פריז עולה בלהבות אימברייס סיינט | 22.01.22 השדרן ברדיו אומר שפריז עולה בלהבות. שכולה נשרפת. ואני יושב פה בפינת קפה, לוגם קפה של בוקר. אני לוגם את הקפה של הבוקר בזמן שפריז נשרפת. זה מעורר בי דחף עז לשפוך קצת ליקר לתוך הקפה. אני דוחה את הרצון הזה. אני מביט מהחלון למטה, אל עבר הרחוב, מנסה לדמיין אותו עולה בלהבות. בזמן שאני לוגם את הקפה של הבוקר, אני מביט למטה ורואה את האנשים מתרוצצים להם. משפחות אבלות על כל רכושן. ילדים קטנים אוחזים בצעצוע האהוב עליהם בזמן שהם מפנים את ביתם. פרי

שוב הגיע הזמן הזה בשנה. רק שבשנים האחרונות הוא קצת שונה. אני זוכר בילדותי את הדיסוננס הזה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. יום הזיכרון לחללי צה״ל, שמתישהו הפך ליום הזיכרון לחללי צה״ל ונפגעי פעולות האיבה. זה כמעט קונצנזוס לומר שבשנים האחרונות משקלם של הימים האלו השתנה, היחסים ביניהם השתנו. כילד, יום הזיכרון היה איזה מין חיזיון רחוק. משהו שקשור אליי, אבל אני לא מצליח להבין אותו. מין רעיון שאני לא מצליח לאחוז בו. כשהשנים עברו הוא הפך לקצת יותר אישי. ובמקביל יום העצמאות היה הגאווה ש

עורב מפוחד בשמי הדרום. ירח צהוב כמו עיניים של חתול חולה כלבת. מזנון דרכים בסוף דרך הכורכר. שלט: כאן יוקם פארק הייטק — מקולף ושרוף כולו.

I come home filthy, covered in oil and grease. On the way I stop at an old, smoke-filled bar.

אז לפתע פקחתי את עיניי, וראיתי שכלום לא אותו דבר.ששום דבר לא ברור.שהמילים שלי אינן מילים יותר, והאם ישנה בכלל חשיבות למילים?האם ישנה חשיבות למשהו בכלל, מעבר לנשים יפות וכסף?

הקירות הלבנים המזויינים האלה, אני מרגיש שהאורות האלו צורבות לי את הקרקפת. שהן קודחות לי בתוך המוח, הנורות הלבנות האלה והקירות הלבנים, אני לא יודע אם חוויתם אישפוז.