שוב הגיע הזמן הזה בשנה. רק שבשנים האחרונות הוא קצת שונה. אני זוכר בילדותי את הדיסוננס הזה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. יום הזיכרון לחללי צה״ל, שמתישהו הפך ליום הזיכרון לחללי צה״ל ונפגעי פעולות האיבה. זה כמעט קונצנזוס לומר שבשנים האחרונות משקלם של הימים האלו השתנה, היחסים ביניהם השתנו. כילד, יום הזיכרון היה איזה מין חיזיון רחוק. משהו שקשור אליי, אבל אני לא מצליח להבין אותו. מין רעיון שאני לא מצליח לאחוז בו. כשהשנים עברו הוא הפך לקצת יותר אישי. ובמקביל יום העצמאות היה הגאווה ש

עורב מפוחד בשמי הדרום. ירח צהוב כמו עיניים של חתול חולה כלבת. מזנון דרכים בסוף דרך הכורכר. שלט: כאן יוקם פארק הייטק — מקולף ושרוף כולו. כנראה שמישהו שינה את דעתו. נראה לי שאחזור למזנון הדרכים לעוד אחת לפני שאצא לדרך. אני מעט מסוחרר, טיפסי — קוראים לזה הצעירים. השמש הכתומה והירח הצהוב עוד רגע מחליפים משמרות. אני נזכר בימים בטנדר בצבע חול עם ג׳ו, שחשבנו שהמין האנושי הוא בלתי מנוצח. אל תכבו עליי את האור, אני חושב לעצמי. בימים שהשלט שאומר ״כאן יוקם פארק הייטק״ בדיוק ניטע, והעצים

I come home filthy, covered in oil and grease. On the way I stop at an old, smoke-filled bar.

אז לפתע פקחתי את עיניי, וראיתי שכלום לא אותו דבר.ששום דבר לא ברור.שהמילים שלי אינן מילים יותר, והאם ישנה בכלל חשיבות למילים?האם ישנה חשיבות למשהו בכלל, מעבר לנשים יפות וכסף?

הקירות הלבנים המזויינים האלה, אני מרגיש שהאורות האלו צורבות לי את הקרקפת. שהן קודחות לי בתוך המוח, הנורות הלבנות האלה והקירות הלבנים, אני לא יודע אם חוויתם אישפוז.