WELL OF THE BLUES.

I come home filthy,

covered in oil and grease.

On the way I stop at an old, smoke-filled bar.

I order a double on the rocks,

like the Americans say.

My bones are tired.

Maybe I should have gone straight home.

There are things that never dry,

never slow down.

The more tired the body gets,

the faster the thoughts move.

And no preacher, no Salvation Army

is going to save me.

Every night I think

I should have gone straight home,

especially on rainy nights.

There are things

that seem like they will never dry.

All these lives that drained into this place,

this smoky well,

are nothing but memories

and visions of better days.

Late-night wandering,

fires burning in alleyways,

thrills,

red but sharp eyes

searching for the endless rush of life.

Ancient smiles.

Daily excitement.

Life itself.

Who knew it would all end up here,

in this existence,

in the giant hole torn open in my chest,

for sweet, restless lives,

for old friends

who have all burned out.

Maybe it is the weight of our sins

chasing us,

maybe it is that sour feeling

of having missed something.

We were unstoppable.

Now we are impossible to move.

We thought the kids, the work, the life

would fill some space inside us,

but they only dug a deeper well

of heaviness.

All these lives,

lullabies,

grandfathers crossing the street

with bottles of arak in their coats

and a walking stick,

everything comes together now

into one desolate point.

All this fucking whiskey,

in these moldy bars,

meant to fill a giant hole in the heart,

on rainy nights,

when I sit there

with a sour face and a tired beard,

leaning into memories of the past,

the winners and the losers,

the endless thrills

that turned out to have an end.

This bar,

trying to fill the space in my heart,

will stand forever.

אני חוזר הביתה כולי מטונף, מלא בשמן ובגריז.

בדרך אני עובר בפאב מיושן ומעושן.

מזמין כפול על אבנים, כמו שאומרים האמריקאים.

העצמות שלי עייפות.

אולי הייתי צריך ללכת ישר הביתה.

יש דברים שלעולם לא יתייבשו,

לא יאטו.

ככל שהגוף נעשה עייף יותר, כך המחשבות הופכות למהירות יותר.

ולא מטיפים ולא צבא הישועה יושיעו אותי.

כל ערב אני חושב שהייתי צריך ללכת ישר הביתה,

במיוחד בערבים הגשומים.

יש דברים שנראים כאילו לעולם לא יתייבשו.

וכל החיים האלה שהתנקזו לכאן,

לבאר המעושן הזה,

כולם אינם אלא זיכרונות וחזיונות מימים יפים יותר.

הסתובבויות בשעות לילה מאוחרות,

מדורות בסמטאות הרחוב,

ריגושים,

עיניים אדומות אך חדות שמחפשות את הריגוש האינסופי שבחיים.

חיוכים עתיקים.

ריגוש יומיומי.

החיים עצמם.

מי ידע שזה יתנקז בסוף לכאן,

לקיום הזה,

לחור הענקי שנפער לי בלב,

על חיים מתוקים ומרגשים,

על חברים ישנים שכולם כבו.

אולי זו כמות החטאים שלנו שרודפת אותנו,

אולי זו התחושה החמצמצה של החמצה.

היינו בלתי ניתנים לעצירה.

עכשיו אנחנו בלתי ניתנים להנעה.

חשבנו שהילדים, העבודה, החיים

ימלאו לנו איזה חלל,

אבל הם רק יצרו באר עמוקה יותר של מועקה.

כל החיים האלה,

שירי הערש,

סבים חוצים מעברי חציה עם בקבוקי ערק במעיליהם ומקל הליכה,

הכול מתחבר עכשיו לאיזו נקודה שוממת אחת.

וכל הוויסקי המזוין הזה,

בפאבים המעופשים האלה,

שנועד למלא איזה חור ענק בלב,

בלילות גשומים,

כשאני יושב שם עם פרצוף חמוץ וזקן עבוט,

פשוט מתרפק על זיכרונות העבר,

על המנצחים והמפסידים,

על הריגושים האינסופיים

שבסוף התברר שיש להם סוף.

והפאב הזה,

שמנסה למלא את החלל בלב שלי,

יעמוד לנצח.