הבריחה מהחדר הלבן

הקירות הלבנים המזויינים האלה, אני מרגיש שהאורות האלו צורבות לי את הקרקפת.

שהן קודחות לי בתוך המוח, הנורות הלבנות האלה והקירות הלבנים, אני לא יודע אם חוויתם אישפוז.

החליפה הלבנה שמצמידה לי את כל הגוף המזויין לתוך המיטה, הם כלאו אותי פה הבני זונות האלה.

הם כלאו אותי כי המוח שלי רץ מהר מדי, כי אני רץ מדי מהר מדי, כי הייתי בלתי ניתן לעצירה.

הם תפסו אותי המזדיינים האלה וכלאו אותי פה, הם השתילו כמה שטרות בכיס של איזה פסיכיאטר מזויין שתאמינו לי אם הייתם משחררים אותי עכשיו ושמים אותי איתו באותו חדר הייתי מולק את הצוואר המזויין שלו ומוציא לו את העיניים המזויינות שלו מתוך החורים האלה, המוח שלי סטטי, אני חייב עזרה, אני חייב לצאת מפה, הם מפוצצים אותי בכדורים שגורמים למוח שלי להיות כל כך איטי אני חייב לצאת מפה.

באחת הפעמים הבודדות שזכיתי לביקור מהבית אמרתי לו שיעשה את זה, הוא ידע על מה אני מדבר והוא ידע לדאוג להכל, ושלושה ימים לאחר מכן התעוררתי באמצע הלילה, שוב מזיע, שוב אפטי, בקושי מצליח לחשוב לצליל החורק של מנעול הדלת, הרגשתי יד פותחת את מנעול החליפה, צעדים ושקט.

אזרתי את כל הכוחות שהיו לי, תחשוב שאתה מרוח מקאטמין באיזה בר מחורבן באמצע שום מקום ואתה רק צריך ללכת עד שתופיע מונית, תמשיך ללכת כדי להגיע הביתה, תמיד הגעתי הביתה.

צעדתי במסדרונות, ידעתי שכולם ישנים, המשוגעים תמיד ישנים, וכשהמשוגעים תמיד ישנים כולם תמיד תמיד ישנים, רציתי עזרה וקיבלתי אותה, ועכשיו אני חופשי, עוד רגע אחד ואני בחוץ, ידעתי בדיוק את הדרך שבה אני צריך ללכת, כל הדלתות היו פתוחות בשבילי, כשפסעתי משער הכניסה חיכתה לי מונית, נכנסתי ולא דיברתי, הוא פשוט התחיל לסוע, ולא שאלתי לאן.

הזמן עף.

הזמן עף שאתה בחוץ, כשאתה בדרכים, קודם כל שלושה ימים הסתגרתי באיזו אכסניה עם קרטון בקבוקי יין.

לא קראתי חדשות ולא התחברתי לעולם החיצון, הייתי צריך לנקות את עצמי, כמו אחרי שבוע מלא בסמים.

הכרתי את הנוהל, הזעות מחשבות שווא עייפות אובדנות ידעתי את כל התהליך.

שתיתי יין וצפיתי בפורנו רך וקרבות איגרוף.

אחרי שלוש ימים הרגשתי שהקו מחשבה שלי חזר להיות רציף, עברתי דרך המרפסת לחדר שלידי ולקחתי מהארון חולצה טי שירט לבנה וג'ינס כחול של ליוויס, השארתי 100 שקל כפיצוי וחזרתי לחדר שלי, נעלתי את הנעליים הלבנים עם הסולית גומי ללא שרוכים של האישפוז, תפסתי את התיק גב שלי ווידאתי שהארנק שלי בכיס לקחתי את קופסאת הסיגריות מהארונית הקטנה שליד המיטה ויצאתי מהחדר.

ניגשתי לדלפק בכניסה לאכסניה וזרקתי 50 שקל לבחור בדלפק, על הטרחה אחי, אמרתי לו, החדר נשאר קצת מבולגן, שום דבר לא שבור אבל יש מאפרה על הארונית ובקבוקי יין ריקים על הרצפה, תטפל בזה בשבילי ותמצא עוד חמישים זרוקים שם, אם אתה לא תקח אותם המנקה תקח אותם.

אחרי שלוש ימים של מזגן וסיגריות יצאתי לחום של אוגוסט, יכלתי לראות את החום מבעד לאויר, מין גלים כאלה. גלים שאומרים לי שאני באמצע השממה.

עכשיו להבדיל מההנחה הרווחת, לא מתייחסים למטורפים כמו שמייחסים לאסירים, אף אחד לא מחפש את המטורפים כשהם בורחים מאשפוז כפוי, מניחים שהם כאלו מטורפים שהם יצוצו לבד, ברוב המקרים הם לא מסוכנים לציבור, ואני לא הייתי מוגדר כמסוכן לציבור, ידעתי שאם אשמור על פרופיל נמוך אוכל להתרחק קצת, לא תשמעו עלי בחדשות ולא יציעו על הראש שלי פרס כספי, אני עוד מטורף חופשי כמו אלפי אחרים שם בעולם, אני סתם עוד מטורף חופשי כמו המטורפים שעומדים בסופר, בתור לבנק ומתחננים להלוואה, שצועקים בפינות הרחוב כשהעולם מתעלם מהם, עוד מטורף חופשי.

הלכתי לכביש הראשי באמצע השממה, באמצע המדבריות המזויינות וניסיתי לתפוס טרמפ, פתחתי את היין ולגמתי, חשבתי על זה שלא לקחתי איתי מים, ותהיתי אם שתיתי בכלל מים בזמן הזה, שלושת הימים חלפו להם כמו סרט עם 4 פריימים שנפרס על פני שלוש שעות, הייתי ער לאורך כל הזמן אבל זה לא בהכרח שינה משהו.