יום הזיכרון/יום העצמאות.

שוב הגיע הזמן הזה בשנה.

רק שבשנים האחרונות הוא קצת שונה.

אני זוכר בילדותי את הדיסוננס הזה בין יום הזיכרון ליום העצמאות.

יום הזיכרון לחללי צה״ל,

שמתישהו הפך ליום הזיכרון לחללי צה״ל ונפגעי פעולות האיבה.

זה כמעט קונצנזוס לומר שבשנים האחרונות משקלם של הימים האלו השתנה,

היחסים ביניהם השתנו.

כילד, יום הזיכרון היה איזה מין חיזיון רחוק.

משהו שקשור אליי, אבל אני לא מצליח להבין אותו.

מין רעיון שאני לא מצליח לאחוז בו.

כשהשנים עברו הוא הפך לקצת יותר אישי.

ובמקביל יום העצמאות היה הגאווה שלי,

היה היום שלי, שלנו.

עברו השנים.

הגיע גם השביעי באוקטובר,

ופתאום המצב התהפך.

יום הזיכרון הפך להיות של כולנו.

הפכנו להיות ההורים שלנו.

לכולנו יש מישהו.

ויום העצמאות,

טוב, הוא מין רעיון שאני לא מצליח לאחוז בו.

דבר והיפוכו.

דרך החיים.

עליות וירידות.

ואני נוסע בכבישים ביום שכזה.

יום שתמיד הייתי שומע בו מוזיקה.

אני שומע מוזיקה בכל יום בשנה,

אבל כבר כמה שנים שאני מנמיך,

כי זה פשוט מרגיש לי ככה.

ואני נוסע בכבישים,

ושני הימים האלו קורים להם באביב,

כשהכול פורח,

אחרי החורף הקר.

ואני מקווה,

רוצה להאמין,

שגם אנחנו נצמח מזה לפרחים.

אני רואה את כל הלבבות השבורים.

הלוחמים שלנו, עם העיניים העייפות והרצוצות.

אני רואה אותנו,

מעט סקפטיים בנוגע להכול.

אני רואה את כל הטירוף הזה שקורה בכל מקום,

וזה לא עניין של ימין או שמאל,

כי אני קצת לא מבין את המשוואה.

זה לא עניין של בעד או נגד.

זה לא איזה טור קוטל ומתריס.

מרגיש לי שאנחנו צריכים עזרה,

כמדינה, כעם, כלאום.

מרגיש לי שאנחנו צריכים איזה כיסא גלגלים שיסחוב אותנו,

שייקח אותנו לפיזיותרפיה שהמדינה הזאת צריכה,

רק כדי להחזיר את השרירים הנכונים לפעולה.

כמו שקורה בפציעות,

אם לא מטפלים הגוף מתחיל לפצות,

והפיצוי הזה יוצר עיוות.

ואנחנו צריכים לטפל בשורש הבעיה.

אנחנו צריכים להחזיר את האמונה שאבדה לנו,

את האחדות הזאת.

בסופו של דבר כולנו אחד.

לא אחד נגד השני.

יש מספיק מזה סביבנו.

וזה לא משנה אם ימין או שמאל,

למעלה או למטה,

ערבים או יהודים.

כולנו פה אזרחי המדינה.

כולנו פה עם אחד.

כולנו ישראלים.

יום העצמאות הזה עצוב.

נקווה שגם מזה נשכח בשנה הבאה.

זה פשוט אני,

אחד כזה שרק רוצה שיהיה פה טוב.