אפוקליפסה אהובתי.

עורב מפוחד בשמי הדרום.

ירח צהוב כמו עיניים של חתול חולה כלבת.

מזנון דרכים בסוף דרך הכורכר.

שלט: כאן יוקם פארק הייטק — מקולף ושרוף כולו.

כנראה שמישהו שינה את דעתו.

נראה לי שאחזור למזנון הדרכים לעוד אחת לפני שאצא לדרך.

אני מעט מסוחרר, טיפסי — קוראים לזה הצעירים.

השמש הכתומה והירח הצהוב עוד רגע מחליפים משמרות.

אני נזכר בימים בטנדר בצבע חול עם ג׳ו,

שחשבנו שהמין האנושי הוא בלתי מנוצח.

אל תכבו עליי את האור, אני חושב לעצמי.

בימים שהשלט שאומר

״כאן יוקם פארק הייטק״

בדיוק ניטע,

והעצים שבינתיים הספיקו לצמוח סביבו

בדיוק נעקרו,

והאדמה הושטחה,

ונזכר שמישהו שינה את דעתו —

אני חושב שאת כל החותמת של המין האנושי

הטבע עטף,

ונשארו להם רק שלדי בטון

של החיים הנוצצים

שעדיין הכרנו.

ייאמר לזכות החיים,

שחשבתי שהאפוקליפסה תהיה מכוערת יותר.

מסתבר שהאפוקליפסה המדוברת

היא פשוט מישהו שהוריד עלינו את השאלטר,

כי נשבר לו הזין,

והיא מלאה בשוטטות וחוסר מעש,

ושתיית בירות של מבשלות מקומיות

בשעות הצהריים,

ונסיעה בכבישים מרוטים

לצד הפרא.

בסוף פשוט נעלם לו הפאר

והבניינים הנוצצים,

ונשארו להם בתי הקרקע הישנים

והמכוניות הישנות,

ויש דלק בכל מקום, בזול,

והמכוניות החשמליות

מזמן העלו אפר,

כשהחשמל יצא מהאופנה,

ואנחנו חיים לפי השמש

ולפי מזג האוויר.

ודתות —

אף אחד לא אוהב אותן יותר מדי בימים אלו.

אומרים תודה על מה שיש,

איש איש בדרכו,

ומנסים להסתדר,

וזה בסדר.

מה שאיבדנו במהלך הדרך

זה את תחושת חוסר המיצוי,

הרצון לרדוף.

אנחנו קמים בבוקר,

בודקים את מצב העגבניות והתרנגולות,

מרתיחים קפה,

מגלגלים סיגריה מטבק מיובש.

בלילות אנחנו סופרים כוכבים

ומזמזמים שירים,

אפילו היתושים החליטו לוותר.

ואף אחד לא פורץ לאף אחד הביתה,

כי לכולם אין יותר מדי.

יחי האפוקליפסה,

כמה טוב שבאת הביתה.